<h1>ארחות חיים הלכ' סדר ליל הפסח סימנים כ"ד—כ"ז</h1>
<h2>דף קיד:</h2>
ואין אוכלין החזרת לפני ההגדה רק הכרפס לפי שטבולו שלפני אכילה הוא כדי שיראו התינוקו' וישאלו הלכך צריך לעשות אותו הטבול מירק שלא הרגלו לאכול ומתוך כך ישאלו. ואין מברכין על אכילת מרור לפני ההגדה לפי שהיא תלויה באכילת מצה כמו שכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו תכף לאכילת מצה תהא אכילת מרור ואכילת מצה אינה עד אחר כוס שני. ואין מברכין על החזרת בפ"הא שכבר בירך על הכרפס בטבול ראשון ובאותה ברכה יצא שלא היה הפסק בקריאת ההגדה משו' דמיכל ומקרי בהדדי אפשר ויש נותנין טעם אחר מפני מה אין מברכין על החזרת ב"פ האדמה לפי שברכת המוציא פוטרתה מברכת הנהנין שהיא כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אחר שהיא בא לצורך מצוה ואינו רשאי לאכול סעודתו בלתי יאכל מרור אחר מצה. ואם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון חרחבינא עולשין תמכא ומרור וה"ה בטבול ראשון אם אין לו כרפס יקח שאר ירקות דמרירן כי בחירת אלו שתיהן שהן חזרת כלומר שהחזירן הקב"ה לעבודתו ע"י מרירות מצרים וכן קראוה ז"ל חסא כלומר דחס רחמנא עלן ופרוקינן וכרפס קראוהו ז"ל כן זכר לפרך וסבלות שיש בו אותיות פרך וס' מסבלות וי"א לפי שהוא נוטריקון כתונת פסים על שם יוסף שהיתה סבת ירידת אבותינו למצרים וי"א על שם שהיו מוכים בעבוד פרך ומנהג לעשות תחבושת על המכה מכרפס וי"א על שם שהנושא כרפס במלחמה נוצח ולה' הישועה הלילה הזה והיא שעמדה לאבותינו ולנו. ואם אין לו ירק אלא מרור בטבול ראשון מברך עליו בפ"הא ועל אכילת מרור ומטבל בחרוסת ובטבול שני יאכל בלא ברכ' וכתבה הר"ש ז"ל בלא ברכת מרור אבל בפ"הא ודאי מברך דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכן הלכה עכ"ל ונראה כמו שכתבנו שברכ' המוציא פוטרת' מברכת הנהנין. [קט"ו ע"א] וא"כ יקח מן המצה הג' שעדיין לא נעשית בה דבר וראוי לעשות מצוה בשלשתן ויבצע ממנה ויכרוך אותה בחזרת וטובל בחרוסת ואוכל בלא ברכה זכר למקדש כהלל שכך היה מנהגו של הלל ואותן בני אדם שמניחין אותה שלימה עד למחר לברכת המוציא לא יפה עושין וכ"כ ר' יעקב הזקן בשם אביו הואיל ושלשתן באו לשם מצות תעשה מצוה בשלשתן וכן עיקר לעשות בה הכריכה ויש שאין מטבילין הכריכה בחרוסת והרמב"ם ז"ל כתב וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש וכן דעת הראב"ד ז"ל שאף הכריכה צריך טבול והיסיבת שמאל ויש שעושין הכריכה בטבול ובלא טבול אבל בתחלה לא יכרוך אותה עם המצה לפי שבזמן הזה מצה מן התורה ומרור דרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא ואפי' למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו. וכיון דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן עבדינן בתחלה כרבנן אוכלין אותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואח"כ כורכין מצה ומרור כאחד כהלל ואוכלין בהיסיבה ובלא ברכה. כתב הרמב"ן ז"ל כי נהגו במקצת מקומות לאכול בליל הפסח תבשיל של שומר הנקרא פינול"יי. והטעם על שם ליל שמורים הוא. ואחר אוכל סעודתו בשמחה.
